<h1>ספר הפרדס — שער תשיעי</h1>
<h2>דף צו.</h2>
ויין שיש בו טעם יין אע"פ שריחו חומץ כשר לקדוש היום דקיימא לן כר' יוחנן דאמר ריחיה חלא וטעמיה חמרא, חמרא. וכן סבירא ליה לרבא בפרק המוכר פירות.
<h2>דף צו:</h2>
ואמרינן נמי התם שמרים שנתן בהן שלשה כלים של מים והוציא שלשה אינו קרוי יין, ואע"פ שיש בו טעם יין אינו אלא קיוהא בעלמא אבל אם הכניס שלשה והוציא ארבעה כשר לקידוש היום. ומורי הרב נ"ר כתב בשם המפרשים ז"ל דאין דברים אלו אמורים אלא בימיהם שהיו דורכים בגתות ויוצא מהם כל הלחלוחית, אבל עכשיו שנהגו לדרוך ברגל ואי אפשר שלא ישארו שם גרעינים שלמים לעולם יש בהן טעם יין, וזה נכון, אבל ראיתי שכתבו בשם הרב ר' יונה ז"ל להפך דדוקא בימיהם שהיה היין חזק מאד מאד כדמוכח בפרק המוכר פירות, אבל בזמן הזה שהיין חלוש הרבה אפילו הכניס שלשה והוציא ארבעה פסול לקדוש היום עד שיהיה לו טעם יין גמור וחזק.
<h2>דף צז.</h2>
ואין מקדשין אלא ביין הראוי לנסך על גבי המזבח, ולפי' כתב הר"ם במז"ל דיין שנתערב בו מעט דבש או שאור אפילו כטפת חרדל בחבית גדולה פסול לקדוש, אבל יש מי שאומר שמותר לקדש עליו שלא אמרו שיין שפסול לגבי המזבח פסול לקדוש אלא למעוטי יין שריחו רע או מגולה אבל זה אע"פ שנפל שם מעט דבש או מעט שאור לא אכפת לן, וכך דעת הרב בעל הלכות גדולות. והכין איתא בירושלמי דפרק ערבי פסחים דשאיל מהו לצאת ביין קונדיטון ופריק יוצאין בו, ופי' קונדיטון בלשון יון קורין ליין שמשימין בו פלפלין ומיני בשמים קונדיטון. וכן כתב הראב"ד ז"ל.
וגרסינן בבבא בתרא בפרק המוכר פירות אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב אין אומרין קדוש היום אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח, לאפוקי שריחו רע ולאפוקי מגולה ואע"ג דעברי' במסננת אפילו הכי הקריבהו נא לפחתך וגו'. אבל יין מגיתו מקדשין עליו דתניא ר' חייא יין מגתו לא יביא ואם הביא כשר, וכיון דאם הביא כשר אנן אפילו לכתחילה מקדשינן עליה, דאמר רבא סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קדוש היום. ויין של מרתף פי' יין שנמכר במרתף ולא נבדק עדיין טעמו, ולא ידעינן אם הוא יין קוסס, כדתנן התם מרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה. ויין של צימוקים לא יביא ואם הביא כשר וכיון דאם הביא כשר מברכינן עליו קדוש היום. וכתב הרב אלפסי ז"ל בשם הגאונים ז"ל דוקא כשיהיו הצמוקים לחים דאם עוצרין אותן שיצא מהן לחלוחית, אבל אם הם יבשים פסול לקדוש.
<h2>דף צז:</h2>
ותו גרסינן בפרק המוכר פירות דיין כושי פי' שחור ויין בוריק פי' לבן ויין הלסטון פי' יין מתוק וחלוש הרבה כולהו כשרין לניסוך היין, וכל שכן לקדוש. ובפי' הלכתא זו הארכתי לעיל בס"ד.
וחייב אדם לקדש ביין אדום כדאמרי' בפרק המוכר פירות חיוורין מהו לבן מהו אמר ליה אל תרא יין כי יתאדם, כלומר לא תראה היין כשיהיה אדום כדי שלא תשתכר, אלמא דיין אדום הוא הנקרא יין. וכן אמרי' בפרק ערבי פסחים ארבעה [כוסות] הללו צריך שיהיה בהן כדי רביעית יין אחד חי ואחד מזוג ואחד חדש ואחד ישן, ר' יהודה אומר עד שיהיה בו טעם יין ומראה יין, אמר רבא מאי טעמיה דר' יהודה דכתי' אל תרא יין כי יתאדם, וכיון דפריש רבא טעמיה דר' יהודה אלמא דסבירא ליה דהלכה כר' יהודה דאמר דבעינן טעם יין ומראה יין, וקיימא לן כוותיה דרבא דהוא בתרא. וכתב הר"ם בן ז"ל דאפילו קדש בדיעבד ביין לבן לא יצא ידי חובתו וחוזר ומקדש. וקשיא לי טובא דהא גרסי' בפרק המוכר פירות דיין כושי כלומר שחור, ויין בוריק פי' לבן בלשון ברק ברקאי, וכן פי' ר' שמואל ז"ל, שכשרין לניסוך היין וכל שכן לקדוש, אלמא שביין שחור ולבן מקדשין, על כן נראה לי דהכי פי' דבוריק אינו לבן ממש אלא אדום צהוב כעין השמש בזריחתו שהוא אדום מעורב בלובן, וזהו (כ)לשון בוריק מלשון ברק ברקאי שהוא במסכת יומא בריש פרק אמר להם הממונה שפירושו הזריח השמש והוי שעה לשחוט תמיד של שחר, הילכך ביין בוריק אומרין עליו קדוש היום לפי שאינו לבן גמור אלא צהוב כעין השמש בזריחתו, ותמה אני על הרב ז"ל שפי' שהוא לבן מלשון ברק ברקאי שר"ל לבן, וכבודו במקומו מונח, שאדרבה הראיה עצמה היא להפך שהשמש בזריחתו אינו לבן אלא אדום. ונראה לי ראיה מדגרסי' במסכת בבא בתרא בפרק המוכר את הספינה שמע מינה האי שמשא סומקתי היא, דקא חזינן לה דסמקא בצפרא ובפניא והאי דחזינן לה דחורא בפלגא דיומא אנן הוא דלא בריא נהורין למחזייה. ואותיבו עלה וסלקא בתיובתא, ואמרינן התם ולמאי דאותבינן מעיקרא הא קא חזינן דסמקא בצפרא ובפניא, ופריק בצפרא קא חלפא אפתחא דגן עדן, פי' ומאודם הורדים הוא מתאדם, בפניא קא חלפא אפתחא דגהינם. מכל מקום למדנו מכאן שהשמש בזריחתו שהוא אדום ולא לבן. וג"כ יין כושי אינו שחור גמור כמו שפי' הרב ז"ל, אלא שחור כעין אדום, שהוא היין של גפנים הגדלים בגנות ופרדסים שמשקין אותן תמיד ולעולם יינן הוא שחור כעין אדום כגון יין פריל בלע"ז שלנו, ועכשיו נתתי שלום בין שתי הגרסאות שאין מקדשין אלא ביין אדום ולא ביין לבן גמור ולא ביין שחור גמור, ומקדשין ביין בוריק וביין כושי. וכמדומה אני שהרב ז"ל נשמר מקושייתו זאת גבי ההיא דבעי דחמר חיוריין מהו, ופי' הוא ז"ל לנסכים ואית דמפרשי לקידוש ולא נהירא, חיורין נראה בעיני דהוא יין בוריק דתניא לעיל לא יביא ואם הביא כשר, ע"כ. וזה אינו כמו שכתבתי, כנ"ל. אבל אם מנהג המקום הוא שאין שותין ברוב אלא יין לבן כתבו המפרשים ז"ל דמקדש עליו, כמו שאמרו ז"ל בשכר בפרק ערבי פסחים שאם אין דרך בני העיר לשתות אלא שכר שכשרין בין לקידוש בין להבדלה משום שהוא חמר מדינה. אבל הרב בעל הלכות גדולות ז"ל כתב היכא דלא שכיח חמרא כלל ושכרא הוא חמר מדינה מבדיל אשכרא, וכתב השר של קוצי ז"ל שכיון שלא הזכיר קדוש משמע שאין מקדשין על השכר אפילו במקום שהוא חמר מדינה, וכן דעת הר"ם במז"ל ורבותינו הצרפתיים ז"ל.
<h2>דף קלד.</h2>
ולענין המתנה דיום ראשון גרסי' בפרק לולב הגזול תנו רבנן ולקחתם לכם שתהא לקיחה לכל אחד ואחד, לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול, מכאן אמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו אלא א"כ נתנו במתנה. ומעשה ברבן גמליאל ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבה שהיו באין בספינה ולא היה להם לולב אלא לולבו של רבן גמליאל בלבד שלקחו באלף זוז, נטלו רבן גמליאל ויצא בו ונתנו לר' עקיבה במתנה נטלו ר' עקיבא ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל, למה לי למימר החזירו מילתא אגב אורחיה קמ"ל דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, כי הא דאמר רבא בפרק יש נוחלין הילך אתרוג זה במתנה על מנת להחזירהו לי, נטלו ויצא בו החזירו יצא, לא החזירו לא יצא. וכתב הראב"ד ז"ל דאין הנותן רשאי לומר על מנת שתחזירהו לי, דהא מידי דחזי לי קאמר ואם הקדישו אינו מקודש כיון שאמר לו על מנת שתחזירהו לי, וא"כ אין זו מתנה גמורה, ואנן קימא לן דכל מתנה שאם הקדישה המקבל אינה מקודשת, אינה מתנה, כלומר כגון שאמר הנותן על מנת להחזיר אינה מתנה, ואלו לא אמרה הרב ז"ל הייתי אומר דאינו נכון, דמאי דאמרי' כל מתנה שהקדישה המקבל אינה מקודשת, אינה מתנה, התם מיירי שעקר מתנתו אינה אלא בהערמה, והכי אמרי' בירושלמי בנדרים בפרק השותפין מתני' כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בערמה שאם הקדישה אינה מקודשת, אינה מתנה, כלומר שלא נתנה לו שיהנה בה בשום הנאה שבעולם, אבל בעניין לולב אע"פ שנתן לו על מנת להחזיר לא היה בה שום הערמה, אלא במתנה גמורה נתנו לו לאותה שעה ושיהנה ממנו כל הנאתו הראויה ממנו, וכיון שכן הוא אין בזאת המתנה שום הערמה אע"פ שאמר על מנת להחזיר דעל מנת זה נתנו לו שיעשה ממנו כאלו היה שלו ובלבד שיחזירהו לו אחר שנהנה ממנו כל צרכו, וכן כתבו בתוספות רבי' שמשון משנץ ז"ל.
<h2>דף קלז:</h2>
ומה שנהגו הקהלות לקחת לולב בשתוף יש להם על מה שיסמוכו בבבא בתרא בפרק יש נוחלין, דגרסי' התם אמר רבה בר רב הונא האחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית נטלו אחד ויצא בו אם יכול לאכלו יצא ואם לאו לא יצא, ודוקא שהיה אתרוג לכל אחד ואחד אבל פריש או רמון לא, וכתב רבי' אלפסי ז"ל דתרי אינשי דזבני לולבא בשותפותא לא נפיק חד חד מינייהו ידי חובתיה ביומא קמא עד דיהיב חבריה מנתא דיליה, ואי לאו לא נפיק, עד כאן. ופי' התם רבי' שמואל ז"ל אם היה רוצה לאכלו ואין אחיו מקפידין עליו שכבר יצאו בו, או שקנו אתרוגין הרבה מתפוסת הבית, או יש אתרוגין בעיר יצא, ודוקא שהיה אתרוג לכל אחד ואחד, פי' כי אמרי' נטלו אחד ויצא בו יצא הני מילי כשקנו אתרוג למספר האחין כדי שיהיה אתרוג לכל אחד ואחד, הילכך הרי הוא כאלו נתנוהו לו במתנה שעל מנת כן לקחוהו, אבל פריש או רמון לא, כלומר אם קנה זה אתרוג וזה פריש או שקנו כאחד האתרוג ופריש ורמון מתפוסת הבית אין אחד מהם יוצא באתרוג עד שיתן לו חלקו במתנה, ואע"פ שאם אכלו אין מקפידין עליו שהרי יש לאחד כנגדו פריש או רמון, מכל מקום לענין מצוה [לא יצא] אלא אם כן נתנו לו חברו במתנה. והראב"ד ז"ל היה נוהג לקנות לולב ואתרוג משלו והיה נותנו לכל קהל מונפשלייר במתנה על [מנת] להחזיר, והיה נוהג כן כל שבעת ימי החג וביום ערבה היה גובה מכל הקהל דמי הלולב, משום דלפעמים יש אחד מן הקהל שאינו רוצה לתת חלקו שיש לו בלולב של הקהל, ומשום הכי היו קצת הקהל מפקפקין לצאת בלולב של קהל, אבל בלולבו של הראב"ד ז"ל לא היו מסופקין שודאי היו יודעין שבנפש חפצה היה מקנה אותו להם, ועוד דלפעמים יש שם קטנים יתומים שאינם יכולין להקנות חלקם משום דאמרי' ינוקא מקנא קני אקנוי לא מקני, ומה שהיה נוהג לגבות דמי הלולב אחר מכן מפני שהיה בקהל אנשים שדעתם גבוה לצאת בלולב של אחרים, ומנהג נכון הוא.
וגם כן נהגו שכל הרוצה ליטול את הלולב מקופת הקהל אין מוחין בידו. בין שהיה מן העיר בין שיהיה זר, ואינו שואלו במתנה, וכן עושה כל אחד ואחד, ובזה כתב הרב ר' יונה ז"ל בשם רבו הרב הקדוש ר' שלמה בר' אברהם ממונטפשליר זצ"ל דאע"ג דקיימא לן דבדבר של תורה אין ברירה, כלומר בבית אחד של שני שותפין אם הם מודרים הנאה זה מזה אסורין שניהם ליכנס לבית אם יש בו דין חלוקה, ולא אמרי' הוברר הדבר שהאחד נכנס בתוך חלקו והאחר נכנס בתוך שלו, משום דקימא לן דבדאוריתא אין ברירה. וכתב הרב ז"ל זה לשונו כשיש בה דין חלוקה אסור דכיון דאיכא כפיית חלוקה מהני ליה הלה כשאינו כופהו לחלוק ומניחו להשתמש בכל החצר, אבל כשאין בו דין חלוקה שרי, דכיון דעל כרחו של חברו קנוי לו החצר לעולם ליכנס בכולו, אין כח בידו לאוסרו עליו דהוי כאוסר על חברו שלו, והיינו יש ברירה דקאמר, דכל עדנא דעייל בחצר רואין כאלו מקום דריסת רגלו קנוי לו, לבדו, דעל תנאי זה נקנית להם החצר מתחלה כיון שאין חברו יכול לכופו לחלוק, וברירה זו מעיקר[א קניה] היא דהוי כמאן דזכו בה להיות קנויה לכל אחד בפני עצמו בשעה שתדרוך כף רגלו כשיעור דריסתו, ולא אשכחן בשום דוכתא בתלמוד דומיא לברירה זו שאר ברירות אלא ההיא דשור שנגח את הפרה שהיא כיוצא בו, שהבור קנוי כולו להשתמש בו בשעה שמשתמש, עד כאן. מכל מקום למדנו [מדברי] הרב ז"ל דכל דבר שאין בו דין חלוקה אין אוסרין זה על זה וכל אחד משתמש בדבר אפי' בלא ידיעת חברו מדין ברירה כמו שכתבנו, והילכך על זה סמכו הקהל לקנות לולב ויוצאין בו כולן בלא נתינת לולב מתנה, דכיון שלולב או אתרוג הוא דבר שאינו ראוי ליחלק כשנוטלו כל אחד אמרי' הוברר הדבר שכל אחד ואחד נוטל את שלו, וכן עקר. וכן כתב רבינו שמואל ז"ל בסוף פ' יש נוחלין מה שנהגו לברך כל הקהל באתרוג אחד דעתנו מסכמת ואע"פ שאין אנו מפרשים כמו שפירשנו דמי שינתן לכל אחד עד שיברך ואחר כך מחזיר, והני מילי ביום טוב ראשון אבל ביום טוב שני מותר דכיון דיצא בגזול יצא בשאול ואע"פ שלא כתב כן הרב ר' אליעזר ז"ל דגזול פסול אף בשאר ימים משום שהיא מצוה הבאה בעבירה.
